ארכיון המגזין - חוויה מהלכת

150 שנים אחרי- מי אתה זרח ברנט?

yifat — Thu, 16 Dec 2021 07:03:23 +0000

הכל התחיל במהלך השנה האחרונה 1921, כשמיכאל ברנט, החימש של זרח ברנט (בן נינו) החליט שזה הזמן לשים את ראש השושלת שלהם, קצת יותר במרכז הסיפור ההיסטורי.

כולנו יודעים שהיסטוריה היא אף פעם לא אובייקטיבית, והרבה פעמים יש עיוותים כשאדם די שולי, מקבל מקום של כבוד בין דפיה, ולעיתים אדם מרכזי נדחק לשוליה. מיכאל החליט לעשות ככל שלאל ידו בהבאת סיפורו של זרח ברנט ואשתו- מעשיהם יוצאי הדופן בישוב הארץ, למרכז הבמה, למרכז הסיפור, למקום משמעותי בדברי הימים.
מי היה זרח?
תלמיד ישיבה מוכשר מליטא, שינק את רעיון ישוב ארץ ישראל מרבותיו. בניגוד לרוב האנשים, אצל זרח, החלום והרעיון הפכו להיות מעשה. אחרי שנישא לרחל לאה, בנה את עסק הפרוות שלו בלונדון, תוך שהוא מביא את אחיו ממזרח אירופה לעבוד איתו. אחרי כמה שנים של עבודה וצבירת הון, הוא נסע עם האשה ובתם בת השנתיים לארץ הקודש לממש את החזון, והגיע ליפו בשנת 1871, בנובמבר, בתאריך כ"ו חשוון.

האירועים שיזם וממשיך ליזום, החימש מיכאל ברנט, השנה, ציינו 150 שנים לאותה עלייה ציונית של הזוג ברנט.

את קורותיו ומעשיו של זרח, שנעשו בתמיכתה המלאה של אשתו, קשה לתמצת לכדי מאמר קצר במגזין אינטרנטי. בתחילה היה מעורב בישוב היהודי בירושלים, והיה מבוני מאה שערים, השכונה החדשה והרחבה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. אחר כך היה ממקימי פתח תקווה, ומהנאבקים על קיומה בשנים הראשונות והקשות. תוך כדי הפעילות הזו, זרח כאיש ציבור, תמיד חילק מכספו, קנה אדמות, יישב בהם אנשים, וכל פעם כשהיה נשאר ללא הון, נסע לאנגליה, לעבוד. 15 פעמים נסע האיש, לעתים עם המשפחה, ולעיתים לבדו, הרוויח כסף רב, וחזר לאדמת הקודש, בכדי ליישב ולגאול אותה. חוץ מעבודה, הוא הספיק להגיע לכנסים ציוניים ברחבי אירופה ולהשתדל למען אנשי הישוב בארץ בכלל ובפתח תקווה בפרט.
גולת הכותרת של פעילותו בארץ, הייתה רכישת אדמות מחוץ ליפו, והקמתה של שכונת נווה שלום, בשנת 1890. עד יום מותו 45 שנים מאוחר יותר, השכונה, הייתה ביתו של ברנט, ושל שאר בני משפחתו הענפה (שבעה ילדים, וכדים רבים היו לזוג ברנט). זרח הקים בתים בשכונה, הקים מוסדות ציבור, תמך בישיבות, ואף דאג לאזור מסחרי ששרת את אנשי השכונה. הוא עמל יום וליל, למען שגשוג המקום. זרח היה בין הנדבנים שהקימו את המוסד החינוכי "שערי תורה", שהרב קוק, רבה של יפו היה פטרונו, ומאוחר יותר הקים את ישיבת "אור זורח" בצמוד לביתו הפרטי.
הוא היה בלתי נלאה בעניין ישוב הארץ, בעניין לימוד התורה, ותמיד חשב על טובת הציבור.
לעניות דעתי, הוא היה בין היחידים, אם לא היחיד, שהגיע לארץ, והמשיך את עסקיו מחוצה לו, וכך כל פעם הצליח להזרים ולהחיות מחדש את מפעליו הרבים.
בעולם של היום, מאוד מקובל שבעלי עסקים, בחו"ל, עולים לארץ, וממשיכים להיות על הקו לטובת הביזנס. במאה התשע עשרה, נראה לי שהרוב המוחלט של העולים לארץ, לא השאירו שום דבר מאחוריהם בארצות המוצא.
למרות איזכור שמו בבלדה שכתב יורם טהר לב, וכן בשם רחוב בשכונת נווה שלום אותה בנה, ראוי לנו, ללמוד ולהכיר יותר את האיש ואת משפחתו, שעשו כה רבות לביסוס הישוב היהודי המחודש בארץ ישראל.

אם תרצו להכיר אותו יותר תוכלו להצטרף לטיול בעקבותיו, פרטים בלינק המצורף

אור זורח – בעקבותיו של זרח ברנט

הסיפור המופלא והנעלם של שכונת נווה שלום, ועוד יותר מכך סיפורו של איש המיוחד שהקים את השכונה. האיש שעלה לארץ 15 פעמים (לפחות), והשקיע את

קרא עוד »

הפוסט 150 שנים אחרי- מי אתה זרח ברנט? הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.

האוטו גלידה הכי מגניב בעיר

yifat — Tue, 19 Oct 2021 21:03:10 +0000

במהלך השנים האחרונות שאני מדריכה, ומסתובבת בשכונת כרם התימנים, אני מגלה כל הזמן דברים חדשים. אני אוהבת את הסיפורים והאנשים שנמצאים מאחורי הגילויים שלי. למשל באוטו הגלידה המגניב, ברחוב יום טוב (ראו בתמונות), התאהבתי כבר מהרגע הראשון. האסתטיות, הצבעוניות, ובעיקר הרעיון. הנה קרם לו עור וגידים אוטו גלידה ולא זאת בלבד, אלא שמבעד לחלונו נמכרו גלידות מעשה יד, טעימות להפליא. נגנבתי, ולמרות שהנושא המרכזי שלי בסיור הוא מוזיקה, הריי שתמיד הצבעתי לאנשים שהולכים אתי, על המיזם הזה. לפני שנתיים, הייתה אצלי בקורס "להתאהב בתל אביב" שרץ כבר 15 שנים בעיר, מורה מקסימה בשם נטלי. היא סיפרה לי ולשאר חבריה לקורס, כי בתה ורה ובן זוגה ליאב, הם אלה המתגוררים בדירה הקטנה, והם הם, בעלי הרעיון הנהדר הזה. איזה כיף היה לחבר את המקום עם האנשים מאחוריו. לא זכינו להכיר אותם, וזמן קצר אחרי זה הסתבר שעזבו את השכונה ונסעו לעבוד מחוץ לישראל. היום, 19.10.2021, הלכתי עם קבוצה נהדרת בכרם, וכהרגלי עצרתי ליד האוטו גלידה. ההדרכה שלי כבר השתנתה, כי הזוג כבר עזב את הארץ, ומי שגר בביתם, מפעיל חלקית את המיזם, אך הוא מוכר קוקטלים, ולא גלידות. לשמחתי, תוך כדי ההסבר, זכיתי סוף סוף לפגוש את היזמים ורה וליאב, ולחבר פנים לסיפור. מסתבר שהשניים שמנהלים עכשיו מלון בפנמה הרחוקה, הגיעו לארץ לביקור מולדת, ומשתכנים בדירתם הישנה. סוף סוף זכיתי לחבר את כל קצוות הסיפור, ואפילו להצטלם אתם. ליאב סיפר לנו שעוד לפני שורה ציירה את האוטו על הקיר החיצוני של ביתם, הם החזיקו בפלורנטין גלידריה. עקב כל מיני עניני רגולציה, נאלצו לסגור, והפתרון שנולד היה להפוך את ביתם, גם למקום העבודה. ורה ציירה להפליא את האוטו גלידה, והם מכרו מחלון מטבחם, את הגלידות, תוצרתם העצמית.
יזמים, יפים וצעירים, עם רעיונות נהדרים. אני מקווה שאחרי שימצו את מדינות הים, יחזרו אלינו וימשיכו להקים עוד הרבה מקומות מיוחדים ומגניבים. תודה ורה, תודה ליאב, מקווים להתראות שוב בקרוב.

הפוסט האוטו גלידה הכי מגניב בעיר הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.

מאפו 12

tlvtours_admin — Thu, 15 Jul 2021 05:58:58 +0000

בעקבות פרסום הספר "ואולי לא היו" של הסופרת שולמית לפיד, בשנת 2011, ספר ביוגרפי על ילדותה ברחוב מאפו בתל אביב, נפגשנו בסלון ביתה, וכך נולד סיור שאת שמו טבעה לפיד "כל העולם מאפו". טיול בוטיקי קטן המהלך בעקבות ספרה, והמתרחש בו, מדבר על משפחתה, על שכניה ועל הקשרים בינם לבין אנשים נוספים ברחוב. הסיפור בטיול שלי, מתרחב ויוצא מדפי הספר ומגיע עד מאפו 10, בית אבי והוריו, עליהם השלום. מסתבר שאביה העיתונאי והסופר דוד גלעדי, הכיר את סבי הרב דר' שמואל למברגר, והם היו משוחחים בניהם לעיתים, בשפה ההונגרית שהייתה שפת אימם. העולם קטן, ותל אביב הקטנה, עוד יותר. שולמית למדה שחיה בבריכת גן הדסה (היום מקום קניון גן העיר), כמו ילדות תל אביביות רבות אחרות במיזם שהגתה והקימה סבתי המנוחה נטה למברגר, וקיים עד היום. כך יוצא לי מדי פעם להדריך את הטיול הבוטיקי הזה, לקבוצות נבחרות ולעתים גם לדיירי הרחוב בעבר. בשבוע שעבר (יוני 2021 ) זכיתי להדריך את צאצאי בונה הבניין במאפו 12, בניין שעדיין קיים, ועדיין, למרבה ההפתעה, מאכלס את בני משפחת מאיר סלומון ז"ל שיזם את בנייתו בסוף שנות השלושים של המאה העשרים. מבחינתי הסיפור היה מרגש בפני עצמו ועוד יותר מרגש כי היו שכנים של אבי ומשפחתו, ועוד יותר מרגש ממרגש, כמדריכה ומספרת סיפורים- כיוון שאני זוכה להכיר אט אט, בית אחר בית את כל דיירי רחוב מאפו בשמם הפרטי, ובסיפוריהם המלאים. הבית של משפחתי, נבנה על ידי האדריכל רכטר, בית פרטי עם כיפה גדולה על גגו עבור אדון אבולעפיה, שהיה נשוי לציירת חד גדיא. סבתי הגיעה לשם בשנת 1939, כשחיפשה בית למשפחתה הגדולה, ושכרה אותו. את סבי עצרו הנאצים כשנכנסו לאוסטריה, יחד עם עוד מנהיגים יהודים אחרים, והוא היה עצור בדכאו שלושה וחצי חודשים ,ושוחרר. הנאצים גם ביקרו בביתם בוינה, בעטו ברהיטים ושברו קריסטלים, בליל הבדולח הידוע לשמצה. סבי הצליח בעזרת קשריו הפוליטיים וכספו, למלט את המשפחה, בעזרת סרטיפיקט לפלסטינה. הם עלו על האוניה "ירוזלימה" בעיר הנמל האיטלקית טרייאסט, סבי וסבתי עם תשעת ילדיהם (בן אחד נפטר צעיר ונטמן בוינה) בפברואר 1939, יום אחרי פורים, והגיעו כמה ימים מאוחר יותר לנמל תל אביב, הצעיר והקטן. לצערנו בשנות השבעים, סבתי שהייתה דיירת מוגנת בדמי מפתח, פונתה משם, הבעלים סרב למכור לה את הבית. הוא הרס את הבית שהיה יחיד במינו בתל אביב, ובמקומו נבנה בניין דירות סתמי העומד שם עד היום. כשטיילתי ברחוב עם בני משפחת סלמון, הם חגגו יום הולדת לרבקה בתו של סלומון היזם. זכיתי לקבל תמונה של רבקה, היפה, מימי צעירותה, במרפסת ביתם, כשהכיפה של בית סבתי נמצאת ברקע- דרישת שלום מהבית שהכרתי בילדותי. התאהבתי, והתפעלתי מדמותו של סלמון הליטאי, שלמרות התנגדות משפחתו העשירה בוילנה, ולמרות הניסיונות להניא אותו מהחלום הציוני, ולחתן אותו, הוא לא שעה ולא הקשיב. הוא חזר לישראל שוב עם אשתו הצעירה, והחליט להיות חלק ממקימי הארץ הזו. בתמונות רואים אותו, בעת בניית הבית שלו. 12 דירות הוא תיכנן, אחת גדולה לו- למעלה וכל השאר, קטנות יותר, לבני המשפחה שקיווה שיגיעו אחריו ויעלו ארצה. וזה היה עוד לפני השואה. הוא הפציר בבני משפחתו להגיע, ללא הואיל. בתום המלחמה, השרידים המעטים שנותרו מהמשפחה הגדולה והענפה, מצאו את דרכם אליו, והוא עזר להם ככל יכולתו. זה כמובן רק טיפה מתוך הים הגדול של האיש, ופועלו, אבל בעיניי כמו שכבר אמרתי, הכי נוגע ללב, הכי מרתק, הכי מרגש. כי בנין זה לא רק בנין– זה החלום, החזון והאנשים שעומדים מאחוריו ובבסיסו. שולמית לפיד סיפרה לי שככל שהשנים עוברות, היא מגלה עוד ועוד דברים הקשורים לרחוב ושבעצם היא מרגישה ש"כל העולם מאפו". כך גם אני. כל פעם לומדת עוד על הרחוב הקטן הזה. בינתיים אני מחכה לעוד בוגרי מאפו שיגיעו אלי ויספרו את הסיפור שלהם. הפסיפס המתהווה נמצא רק בתחילת הדרך.

הפוסט מאפו 12 הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.

‏לא יאומן כי יסופר – מרכז מורשת יהדות עדן רחוב לילנבלום 5

tlvtours_admin — Tue, 16 Feb 2021 10:31:53 +0000

לפני כשלוש שנים מצאתי את עצמי, במרכז מורשת יהדות עדן, בשוליי נווה צדק. ההיסטוריון והחוקר דניאל גולדשמידט הוא האדם המיוחד שהגה את קיום המקום, ומנהל אותו. דניאל הוא נכדם של אסתר ומשה נתנאל, אנשי עסקים, מראשי קהילת עדן, שעלו לתל אביב, בראשית המאה העשרים, והמשיכו בה את החיים היהודיים המפוארים שהביאו משם. דניאל הוא איש אשכולות ויזם מלון הבוטיק הראשון בתל אביב, אבל זה כבר לפוסט אחר…
המוזיאון נמצא בתוך מבנה מפואר שנבנה בשנות השלושים של המאה העשרים, וכולל גם בית כנסת מיוחד שנבנה על ידי המשפחה, לקהילת בני עדן בתל אביב, ותוכנן על ידי אדריכל מגידוביץ' המפורסם.
ביקרתי במקום כבר כמה פעמים עם קבוצות ובלעדיהן. הפעם הזאת הגעתי עם שני תיירים מארצות הברית, שביקשו לסייר וללמוד על תל אביב היהודית, על גווניה השונים. כך קרה שאחרי שהסתובבנו ברחבי יפו ונווה צדק, הגענו לביקור מתואם במרכז שמדבר על מורשת יהדות עדן.
היינו שלושה, והמדריכה שחיכתה לנו סיפרה לנו באהבה על המקום, ועל פרטי התצוגה השונים. עמדנו ליד קיר בו הוצגו תמונות סטילס שונות, שהגיעו מאנשי קהילת עדן, הפזורים כיום בעולם כולו. ‏תמונות של אירועים חברתיים למינהם שצולמו בעדן של טרום הקמת מדינת ישראל. ליד אחת התמונות סיפרה לנו המדריכה סיפור מרגש:
לפני כמה שבועות הגיע לביקור במקום בן של אחת מבנות הקהילה המתגוררת בארצות הברית. הבן איש עסקים, אמריקאי אף הוא, הגיע לארץ במסגרת עבודתו, ואיך שהוא הצליח להגיע גם לביקור במוזיאון. בעודו עובר על התמונות התלויות על הקיר מולו עמדנו, הוא זיהה את אמו בצעירותה, בכמה מהצילומים. הוא היה נרגש מאוד, צילם זאת לעצמו, והבטיח למדריכה הנרגשת אף היא, לברר. יום אחרי זה חזר אליה טלפונית ואישר שאמו הנמצאת בלוס אנג'לס אישרה לו כי זו אכן היא בתמונות. שמחנו לשמוע את הסיפור. לי אישית תמיד עושה טוב בלב לשמוע על סגירת מעגלים, ופגישה עם תמונה של אמך מלפני כל כך הרבה שנים, במקום שלא ציפית, היא בוודאי אירוע יוצא דופן. האמת שגם את התיירים שלי זה ריגש במיוחד, אמנם הם היו שני יהודים אמריקאיים אשכנזים לחלוטין, ללא שום קשר לעדן, אבל הסיפור היה סיפור. ‏במהלך אותו ביקור שלנו במוזיאון שהו במקום עוד שני אנשים -זוג. לא ידענו מי הם, והם התלוו לכניסה שלנו לבית הכנסת, וכן הקשיבו להסברים של המדריכה, ובכללם גם להסבר ליד קיר התמונות. זה יכול לקרות במוזיאון/ מרכז מבקרים הפתוח לקהל הרחב. כיוון שלא דיברנו בנינו, ורק הקשבנו למדריכה, אפילו לא ידעתי לומר האם הם ישראלים או תיירים.
וכאן הגיע רגע השיא.
כשהמדריכה גוללה בפנינו את סיפור התמונות, והאישה מארצות הברית… הגבר פונה אליי, ומצביע לי מאחורי גבה של בת זוגו, ומסמן לי בלחש באנגלית, זו היא, זו היא…. מודה שלקח לי קצת זמן לקלוט מה הוא סימן לי, אבל ההתרגשות של כולנו הייתה בשמיים. זו הייתה אותה האישה שתמונתה זוהתה על הקיר, ובעקבות הביקור של בנה, הגיעה אף היא לבקר, ולראות את דמותה משכבר הימים.
ואם זה לא סגירה של מעגל, אני לא יודעת מה כן. בכל מקרה האישה מאוד פרטית, אבל תמונתה המצורפת בזאת מתנוססת על רקע תמונות היסטוריות שלה ושל חבריה בעדן.

קישור לעמוד הפייסבוק

הפוסט ‏לא יאומן כי יסופר – מרכז מורשת יהדות עדן רחוב לילנבלום 5 הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.

זכרונות ילדות

tlvtours_admin — Mon, 01 Feb 2021 10:15:55 +0000

בגדים…. כמה מקום הם תופסים בחיי הבוגרים וגם בחיי הצעירים…. הבגדים תמיד היו הרבה מעבר לכסות על העור. הבעה, התאמה , אמירה…. וכנראה שזה יהיה כך עד יומי האחרון.
כשהיינו ילדות קטנות בבית, דודתי מאמריקה הלבישה אותנו. היא הייתה שולחת מזוודות עמוסות כל טוב, ועד גילאים מאוחרים אמי כמעט לא קנתה לנו דבר בארץ. תמיד כששאלו מאיפה הבגד שאנחנו לובשות ( אחותי הצעירה ממני בשנה ואנוכי) התשובה אמריקה, הייתה באוויר, והוסיפה עוד קסם לבגד שעלינו. היה לנו כבר שם של הבנות עם הבגדים מאמריקה…. פעם אמריקה הייתה מילת קסם, שהוסיפה קורטוב של חשיבות כמעט לכל דבר. במקביל, כשקצת גדלנו, והדודה לא יכולה הייתה למלא את כל רצונותינו מרחוק, התחילו מסעות הקניות עם אמא בתל אביב. אמא אהבה את אזור השווקים, הכרמל ובצלאל והנחילה לנו את המורשת הזאת…. עד היום זה אזור הקניות המועדף עלי- גם לאירועים הכי חשובים. מתה על הנבירה, ובעיקר על המציאות….
פעם לבשנו אמא, אביגל ואני- חולצות שקנינו יום קודם בשוק, בהקשר נכון כנראה- ונראינו מיליון דולר. כשהגענו לאירוע, החברות של אמא שאלו אם גם זה מאמריקה, מהדודה. חיוך הניצחון של אמא עוד זכור לי….איך הצליחה עם טעמה הטוב, והמציאה ( בהגייה האידישאית של המילה ) – להביא את כולנו ללוק שנראה בעיני חברותיה "אמריקה". נראה לי שהיא הלכה אותו ערב לישון עם חיוך על פרצופה ( ואימא שלי הייתה אשת קריירה בתחום העבודה הסוציאלית עם כמה וכמה תארים אקדמיים…. שלא תטעו כדברי השיר לחשוב ״שזה היה כל עולמה התרבותי״ )
והחנות שבתמונה???
צולמה בסגר האחרון . ינואר 2021. זו חנות שבילדות אמא הסתובבה בה איתנו- קראו לה אז נזי- אמריקה הקטנה, ברחוב אלנבי- צמוד לקונדיטוריה ענבל. היו שם שתי קומות של הפתעות – סחורה שיוצרה בארץ – לבתי כל בו גדולים באמריקה- ונמכרה בזיל הזול… גופיות, תחתונים, חולצות טריקו ועוד המון הפתעות…בשנים האחרונות מנהל את המקום הבן של נזי, ניסים, עסק ותיק של עשרות שנים והוא תחנת must בטיולי השופינג שלי. עם מטיילים ובלעדיהם. מתפללת שאמריקה הקטנה של אלנבי תשוב ותפתח אחרי הסגר.
אנחנו צריכים אותה.
אני צריכה אותה.
בכלל יחסית לטיסה של שתיים עשרה שעות על כל המשתמע מכך, לא עדיף להגיע לאמריקה הקטנה שבאלנבי?
ועם יד על הלב, הבגדים התחתונים שקניתי שם במהלך שנות חיי, היו תמיד מעולים, ובמחירים הרבה יותר טובים, מאשר באאוטלטים בארצות הברית… תאמינו לי.

הפוסט זכרונות ילדות הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.

אמנות או נמות, הלוחשת למסרגות

tlvtours_admin — Mon, 01 Feb 2021 08:44:05 +0000

ליסה שהגיעה לארץ מאוקראינה בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, היא אומנית עם תשוקה עזה ליצירה. אם שוטטתם בעיר, בשנים האחרונות מן הסתם ראיתם משהו משלה. בחוף הים, במתחם התחנה, ובעוד פינות.
אבל את תחילת דרכה כיוצרת ליסה עשתה ברחוב נחלת בנימין. לפינה המיוחדת שיצרה בצמידות לחנות הסריגה בה עבדה עוד נקדיש קטע נפרד, אבל הפעם נדבר, על תא הטלפון, שליסה נתנה לו הרבה כבוד.
תאי טלפון, הם כמובן זן נכחד לחלוטין בימים אלה בארצנו. אבל עד שנת 2018, עמד בפינה מרכזית בנחלת בנימין, תא טלפון שכזה. הוא עמד לו גאה וזקוף, והעובדה שאף אחד כבר לא פוקד אותו, לא הטרידה אותו במיוחד. התאים הללו עברו את ימי האסימונים, הטלכארט, ושרדו. הוא נהנה לעמוד, כתום וגאה, ולהשקיף על הרבגוניות האנושית שהתהלכה לכל עבר. הוא היה פסל סביבתי/ היסטורי / נוסטלגי, ולפחות פעם ביום היה הורה מסביר לזאטוט התורן, מהדור הרביעי וצפונה, מהו טלפון ציבורי. עם כל הסבר שכזה, היה הטלפון מחייך לעצמו בנחת, ומרגיש שאת קיומו הוא מצדיק.
ליסה שהתגוררה לא רחוק, והייתה לוקחת את הכלב הלבן הקטן שלה לטיול, עברה לידו כמה פעמים ביום, הבחינה בו. עד שיום אחד ניצתה בה הלהבה. היא הייתה חייבת לסרוג את התא הגאה והמיוחד הזה, לתת לו מעטה של מלכות כיאה למקומו, ולנדירותו. וכמו תמיד היא החליטה ועברה לביצוע, ואני נתקלתי בה באותו שבוע, כשעברתי עם הקבוצות, מלבישה את התא, עם הרבה כבוד. איזו אמנות מיוחדת, איזו צבעוניות.
התמוגגתי, המטיילים והתיירים התמוגגו גם הם, אבל לא להרבה זמן.
אל תתפסו אותי במילה. הטלפון המולבש, המחודש, ההדור והגאה עמד במקום אולי חודש ימים, אולי קצת יותר, ואז בדיוק נזכרו בבזק, שהגיע בעת, לאסוף אותו, לבית הקברות של כל ה"ציבוריים". אחרון המוהיקנים לא האמין שכך קרה לו. הוא ששרד את החמסינים, ואת הרוחות הקשות מן הים, את קללות השיכורים, ואת משובות הנערים ששחקו ודפקו את השפופרת שלו, הוא שסוף סוף קיבל את הכבוד וההדר המגיעים לו ואת הליטופים של ליסה הלוחשת למסרגות, נעקר, כאחרון הטלפונים הציבוריים ומושלך בלי כבוד למזבלה?
בפעם ההיא שהגעתי, וראיתי את ההעדר של המלך הסרוג, לא ידעתי את נפשי.
בזק / עיריית תל אביב / גורם מוניציפלי שמחובר לשטח , לא יכולים היו לתת כבוד ליצירה? להשאיר את הצבעוניות ברחוב?למה עקרו את הטלפון הציבורי שהפך להיות פסל עירוני חי, ובעיקר מקסים במיוחד?
תשובה לכך עדיין לא התקבלה במשרדנו.

תיוג @Atelier_mamali

הפוסט אמנות או נמות, הלוחשת למסרגות הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.

החטא ועונשו- פרק א'

tlvtours_admin — Mon, 01 Feb 2021 08:38:09 +0000

כדי להסביר למטיילי, את המציאות הנוכחית בענייניי שימור, כשאנחנו משוטטים ברחובות העיר אני משתמשת הרבה בביטוי "החטא ועונשו", או לפעמים במושג "אתנן"
מה הפשט?
יזמים מקבלים זכויות בניה בשמיים, תרתי משמע, ומשלמים בחזרה לציבור באיזשהו אופן… בשכונות חדשות – היזמים והקבלנים מקימים גינות ציבוריות, וטיילות במרחב הציבורי, ואילו באיזורים ההיסטורים, הם לפעמים מחזירים בשימור. מאז חורבנה של גימנסיה הרצליה, ותקנות השימור השונות, חלו שינויים תרבותיים, והבנות בנושא יחס למבנים היסטוריים. ואם לא נכנס עכשיו למורכבות של הנושא, ולכל אותן הפעמים שבתים/ בתי כנסת לא שומרו, ולא כובדו זכויותיהם השימוריות החוקיות-( שבטח נדון בהן בהזדמנויות אחרות) אז אפשר להגיד בפשטנות:

שימור בדרך כלל ממומן, על ידי יזמים שקיבלו זכויות בניה בסמוך.

לכל מגדל גבוה בשדרות רוטשילד, יש "קונסרבים" (קופסאות שימורים) מתחתיו, ואני מוכנה להסכים שאולי הביטוי החטא ועונשו אינו מדויק, והוא שיפוטי מדי , כי מי אמר שהמגדלים הם חטא? הדרך הנכונה יותר לתאר את הדבר, הוא דו קיום בין העולם העכשווי, המתקדם והנדל"ני, לנושא השימור וההיסטוריה, מין ריקוד של עבר ועתיד, כשההווה בניהם…

עד שנת 2019, הייתה דוגמא מצוינת, שעבדה בשטח, והקהל הרחב יכול היה ליהנות ממנה. (הדוגמא מופיעה בתמונות המצורפות).

בנק דיסקונט שקיבל זכויות בניה מרובות, ברחוב יהודה הלוי פינת הרצל, התחייב מול עיריית תל אביב לשפץ ולשמר מבפנים ומבחוץ, בית מגורים בפינת הרחובות הרצל ולילנבלום, הצמוד למגדל הבנק. בית מגורים שהיה קיים מראשיתה של שכונת אחוזת בית ועבר גלגולים שונים, לאורך שנות קיומו. מה שהיה מיוחד בהסכם שבין העירייה לבנק דיסקונט, הייתה העובדה שהבנק התחייב להפוך את המקום למוזיאון, ולהעמיד אותו לרשות הקהל הרחב.

צעד מיוחד ויוצא דופן שעשה בנק דיסקונט, היה שלבד מהשימור הקפדני הפנימי, הוא בנה בתוך המבנה תערוכות קבע היסטוריות וכן כמה פעמים בשנה, תערוכות מתחלפות, בנושאים הכי מעניינים שאפשר לדמיין, כמו קריקטורות, או שמות רחובות ועוד ועוד. הבנק שילם לצוות אוצרים ומדריכים שעבדו במקום, ופתח את שערי המקום לכל מי שביקש.

היו הרבה קבוצות מהפריפריה ומכל רחבי ישראל, שזו הייתם הזדמנות חד פעמית עבורם, לראות מוזיאון מבפנים ללא עלות.

אז מה קרה?

למה נסגר המקום במהלך 2019?

חוקית הכל היה בסדר, ולכן אף עיתון או גוף תקשורת לא הסכים לעסוק בכך… למרות שניסיתי לעניין אותם בסיפור. שומרי הסף שאמונים על טובת הציבור, שוב נרדמו בשמירה. מסתבר שלמרות שזכויות הבנייה שהבנק קיבל, הן לעולם ועד, הרי שחובת הפיצוי, וההחזרה לציבור, נתחמה חוזית בזמן. העירייה לא דרשה מהבנק להשאיר את המוזיאון פתוח יותר מעשר שנים. למה?

שאלה טובה, שאין לי עליה תשובה.

הבנק, גוף מסחרי, עם שיקולים כלכליים משל עצמו, החליט שההתנדבות הזו שנמשכה מעבר למכסת השנים לה חויב בחוזה, אינה כלכלית יותר, וסגר את שערי המוזיאון.

הכל על פי חוק, אבל הסירחון מגיע למרחקים.

הבנק בסדר גמור, הוא עומד בהתחייבות החוזית שלו. אני לא מצפה מאנשי הבנק שיגלו עודף רצון טוב ויתנדבו לתת לציבור, סכומי עתק.

מי שאינו בסדר זה ה"ציבור", או באופן מדויק יותר האנשים שמייצגים אותנו שלא ידעו להילחם על הזכויות שלנו.

הזכויות שהתקבלו על ידי הבנק אינן בעלות תפוגה, וכך היה אמור להיות גם מוזיאון הרצלילנבלום- פתוח לקהל הרחב, ללא תאריך תפוגה.

בכמה מעט בתים, אם בכלל, מימי תל אביב של שנות העשרים, יכולנו להיכנס, ולחוש את הסיפור והאווירה?

חבל שכל מי שאני מדברת אתו בעל פה, מסכים אתי, ורואה את האיוולת ואת העוולה,

חבל שהכל הוא רק בתיאוריה.

במציאות, בשטח- אין מוזיאון, והציבור המטומטם, ממשיך לשלם כדברי השיר של שלום חנוך.

המוזיאון סגור אין יוצא ואין בא, ולא בגלל מגפת הקורונה….

מי יודע מה יהיה הגלגול הבא של המבנה?

ככל שזה נראה כל הכספים הרבים שהושקעו בו כמוזיאון ילכו לטמיון, והלוואי ונתבדה….

בצילומים המצורפים מחודש ינואר 2021, רואים את המוזיאון הסגור, ואת מגדל דיסקונט המתנוסס מעליו….

הפוסט החטא ועונשו- פרק א' הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.

על חיפוש שפה, אמנות רחוב, ופינה אחת ברחוב נחלת בנימין

tlvtours_admin — Mon, 11 Jan 2021 08:27:43 +0000

בשיטוטים האינסופיים בעיר, אפשר להבחין בכל כך הרבה פרטים. כל פרט קטן יכול לספר סיפור גדול. זה יכול לקרות לי לבד, או כאשר אני עם קבוצה- ופתאום צץ או נולד סיור/ סיפור חדש.
רחוב נחלת בנימין, שהיסטורית בתחילת המאה העשרים היה שכונה בפני עצמה, עם אותו השם, הוא אחד המקומות הצבעוניים שהעיר תל אביב יכולה להציע, תמיד מספק הפתעות וחידושים.
אני משתמשת בסגנונות הבניה השונים של הבתים ברחוב, להדגים עד כמה אנשי העיר, לאורך השנים מחפשים דרך ייחודית להביע את עצמם- שילובים של השפעות מן המזרח ומן המערב… וזו דוגמא אחת קטנה, לחיפוש השפה המאפיין את העיר הזו מיום הקמתה ועד ימינו…
אנחנו רואים ברחוב גרפיטי, וציורי קיר שונים… וכל אחד מהם, בא לספר משהו. הפעם סיפורה של פינה אחת קטנה:
כמה שנים בפינה המצולמת כיכב הרצל, בעל החזון- ושם באנגלית צחה מאוד, הובהר פחות או יותר רעיון שהשתלב עם המסר המקורי והידוע "אם תרצו אין זו אגדה"…. הרצל והמסר שלו היו מספיק P.C. עבור רוב הקבוצות שלי, גם היותר שמרניות, ושם על הרקע צולמו הרבה תמונות קבוצתיות. אתם יודעים זה היה שילוב יפה- הרחוב הצבעוני, האנשים וגם הרצלנו עם המסר מהעבר, עם טאץ' עכשוויזם. בוקר אחד התעוררה, אותה פינה ממש, למסר מעודכן. הרצל, וכוח החלום והרצון נמחקו מהקיר, ועכשיו צויירה דמות חדשה, ולידה גם אמירה אחרת. המסר החדש, המתאים מאוד למסרים האקלוגיים העכשווים, ולרוח הנושבת מחוגים רבים נגד הצריכה האובססיבית של האדם המערבי, ותרבות הצורכת את עצמנו לדעת.
קבלו את תמונת האיש (אישה?) העירום, המדושן והשמנמן…. הנותן לנו את פני הדור- בפרצוף. אנחנו זה מה שאנחנו קונים….
האמת שאני אישית די מזדהה עם הכתוב, ודי בוכה כשאני חושבת על זה לעומק (ועל זה בפוסט אחר… למי שממש יתעניין…) אבל הגוף הדשן משהו, והעירום, אפעס, כבר לא הכי P.C. לקבוצות להצטלם… מזל שבצד השני של הפינה, יש תמונה אחרת….

הפוסט על חיפוש שפה, אמנות רחוב, ופינה אחת ברחוב נחלת בנימין הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.

על גרפיטי, רמי מאירי, אקולוגיה, כרם התימנים…. וכל מה שבינהם…

tlvtours_admin — Sun, 03 Jan 2021 10:24:27 +0000

כל תל אביבי, מכיר את השם רמי מאירי. שנים שלצד ציוריי הקיר הבולטים ביותר בעיר, מתנוססת חתימתו. על קיוסקים, על המלתחות בים, על קירות בנינים.
כמה שמחתי שיכולתי לצרף לסיור המזמר שלי בכרם התימנים, בעקבות החפלות שהיו, אהובה עוזרי, דקלון וחבריהם, גם את הסטודיו שלו הנקרא, איך לא? "מושב ליצים" {השם מתכתב עם דברי חכמינו במשנה שאמרו "ובמושב ליצים לא ישב"} הגלריה שלו, הסיפור שלו, הוסיפו לרב גוניות של כרם התימנים של שנות האלפיים, וכמובן שהוסיפו הרבה צבע ועניין לסיור המזמר שלי.
יום אחד, במהלך שיטוט במקום עם סטודנטים בקורס שלי "להתאהב בתל אביב" זכינו לפגוש בו כשהוא תולה יצירת מחאה אקולוגית, שעסקה בשקיות הניילון האינסופיות המזהמות וסותמות את הסביבה, הים ובכלל. את היצירה תלה רמי על קיר הבניין בו שכן הסטודיו שלו בכרם. לשמחתנו הוא נאות לראיון קצר ומצולם, על העומד מאחורי היצירה שלו.
הבניין הישן ברחוב ישכון שבכרם, וסיפור היצירה שנתלתה…. לא החזיקו הרבה. במהלך שנת 2020, שניהם נעלמו מהנוף. הדחפורים הורידו אותם.
רמי נמצא במקום מגניב אחר (ועל כך בפעם אחרת),
במקום הבית שנהרס, ייבנה ככל הנראה בית חדש יפה ומפואר, בו יגורו מן הסתם, בקרוב, אנשים שיכולים להרשות לעצמם נדל"ן באחד המקומות היותר יקרים בעיר.
ואת היצירה של רמי (כמעט בשלמותה), שהורדה מהבניין, מצאנו תלויה בשוק הכרמל, הסמוך לשכונה, במקום ייחודי, בצמידות לדוכני הפירות והירקות בו.
הדוכן הזה, אותו צילמתי במהלך ימי הקורונה- מכר חולצות ועליהן מודפסת הקריאה "ינעל העולם", הוא נושא העומד בפני עצמו. עובר האורח יכול היה רק לתהות האם יש פה כמיהה לסגור את העולם במנעול, או אולי רצון לקלל אינעל העולם…. בשני הפירושים, נראה שכוונת המשורר די ברורה. עכשיו בצד הדוכן תלויה גם היצירה של רמי, ובעל האכסניה הוסיף משלו "ינעל העולם, די לשקיות".
בתמונות אפשר לראות את התמונה במיקומה המקורי, ובמיקומה הנוכחי.

הפוסט על גרפיטי, רמי מאירי, אקולוגיה, כרם התימנים…. וכל מה שבינהם… הופיע לראשונה ב-חוויה מהלכת.