בעקבות פרסום הספר "ואולי לא היו" של הסופרת שולמית לפיד, בשנת 2011, ספר ביוגרפי על ילדותה ברחוב מאפו בתל אביב, נפגשנו בסלון ביתה, וכך נולד סיור שאת שמו טבעה לפיד "כל העולם מאפו". טיול בוטיקי קטן המהלך בעקבות ספרה, והמתרחש בו, מדבר על משפחתה, על שכניה ועל הקשרים בינם לבין אנשים נוספים ברחוב. הסיפור בטיול שלי, מתרחב ויוצא מדפי הספר ומגיע עד מאפו 10, בית אבי והוריו, עליהם השלום. מסתבר שאביה העיתונאי והסופר דוד גלעדי, הכיר את סבי הרב דר' שמואל למברגר, והם היו משוחחים בניהם לעיתים, בשפה ההונגרית שהייתה שפת אימם. העולם קטן, ותל אביב הקטנה, עוד יותר. שולמית למדה שחיה בבריכת גן הדסה (היום מקום קניון גן העיר), כמו ילדות תל אביביות רבות אחרות במיזם שהגתה והקימה סבתי המנוחה נטה למברגר, וקיים עד היום. כך יוצא לי מדי פעם להדריך את הטיול הבוטיקי הזה, לקבוצות נבחרות ולעתים גם לדיירי הרחוב בעבר. בשבוע שעבר (יוני 2021 ) זכיתי להדריך את צאצאי בונה הבניין במאפו 12, בניין שעדיין קיים, ועדיין, למרבה ההפתעה, מאכלס את בני משפחת מאיר סלומון ז"ל שיזם את בנייתו בסוף שנות השלושים של המאה העשרים. מבחינתי הסיפור היה מרגש בפני עצמו ועוד יותר מרגש כי היו שכנים של אבי ומשפחתו, ועוד יותר מרגש ממרגש, כמדריכה ומספרת סיפורים- כיוון שאני זוכה להכיר אט אט, בית אחר בית את כל דיירי רחוב מאפו בשמם הפרטי, ובסיפוריהם המלאים. הבית של משפחתי, נבנה על ידי האדריכל רכטר, בית פרטי עם כיפה גדולה על גגו עבור אדון אבולעפיה, שהיה נשוי לציירת חד גדיא. סבתי הגיעה לשם בשנת 1939, כשחיפשה בית למשפחתה הגדולה, ושכרה אותו. את סבי עצרו הנאצים כשנכנסו לאוסטריה, יחד עם עוד מנהיגים יהודים אחרים, והוא היה עצור בדכאו שלושה וחצי חודשים ,ושוחרר. הנאצים גם ביקרו בביתם בוינה, בעטו ברהיטים ושברו קריסטלים, בליל הבדולח הידוע לשמצה. סבי הצליח בעזרת קשריו הפוליטיים וכספו, למלט את המשפחה, בעזרת סרטיפיקט לפלסטינה. הם עלו על האוניה "ירוזלימה" בעיר הנמל האיטלקית טרייאסט, סבי וסבתי עם תשעת ילדיהם (בן אחד נפטר צעיר ונטמן בוינה) בפברואר 1939, יום אחרי פורים, והגיעו כמה ימים מאוחר יותר לנמל תל אביב, הצעיר והקטן. לצערנו בשנות השבעים, סבתי שהייתה דיירת מוגנת בדמי מפתח, פונתה משם, הבעלים סרב למכור לה את הבית. הוא הרס את הבית שהיה יחיד במינו בתל אביב, ובמקומו נבנה בניין דירות סתמי העומד שם עד היום. כשטיילתי ברחוב עם בני משפחת סלמון, הם חגגו יום הולדת לרבקה בתו של סלומון היזם. זכיתי לקבל תמונה של רבקה, היפה, מימי צעירותה, במרפסת ביתם, כשהכיפה של בית סבתי נמצאת ברקע- דרישת שלום מהבית שהכרתי בילדותי. התאהבתי, והתפעלתי מדמותו של סלמון הליטאי, שלמרות התנגדות משפחתו העשירה בוילנה, ולמרות הניסיונות להניא אותו מהחלום הציוני, ולחתן אותו, הוא לא שעה ולא הקשיב. הוא חזר לישראל שוב עם אשתו הצעירה, והחליט להיות חלק ממקימי הארץ הזו. בתמונות רואים אותו, בעת בניית הבית שלו. 12 דירות הוא תיכנן, אחת גדולה לו- למעלה וכל השאר, קטנות יותר, לבני המשפחה שקיווה שיגיעו אחריו ויעלו ארצה. וזה היה עוד לפני השואה. הוא הפציר בבני משפחתו להגיע, ללא הואיל. בתום המלחמה, השרידים המעטים שנותרו מהמשפחה הגדולה והענפה, מצאו את דרכם אליו, והוא עזר להם ככל יכולתו. זה כמובן רק טיפה מתוך הים הגדול של האיש, ופועלו, אבל בעיניי כמו שכבר אמרתי, הכי נוגע ללב, הכי מרתק, הכי מרגש. כי בנין זה לא רק בנין– זה החלום, החזון והאנשים שעומדים מאחוריו ובבסיסו. שולמית לפיד סיפרה לי שככל שהשנים עוברות, היא מגלה עוד ועוד דברים הקשורים לרחוב ושבעצם היא מרגישה ש"כל העולם מאפו". כך גם אני. כל פעם לומדת עוד על הרחוב הקטן הזה. בינתיים אני מחכה לעוד בוגרי מאפו שיגיעו אלי ויספרו את הסיפור שלהם. הפסיפס המתהווה נמצא רק בתחילת הדרך.