רחוב ביאליק
ראש עירית תל אביב מאיר דיזינגוף, קרא לרחוב בשמו, עוד לפני הגעתו של המשורר הלאומי לארץ. בשנת 1924 עלה המשורר, ובנה על מגרש, קרוב לקצה הרחוב, שנקנה עוד לפני הגעתו, את ביתו הפרטי. האדריכל יוסף מינור היה על התכנון, והסגנון הושפע מתרבות המזרח, ושפע צבעוניות כמנהג הימים ההם, בין השאר שולבו במבנה קרמיקות של תלמידי בצלאל, ואת קירות הבית והמרפסות עיטרו בציורים, ובשבלונות.
ביאליק ורעייתו מניה חיו במקום כתשע שנים, והוא הפך להיות אבן שואבת לכל אנשי התרבות בישראל, וכן לאנשים הפשוטים שהגיעו להתייעץ עם המשורר.
מעבר לכיכר, נבנה במקביל בית מלון שהפך להיות בית העיריה, וכך הפכו ביאליק וחברו הטוב, מאיר דיזינגוף למעין שכנים.
הרחוב כולו נבנה במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, גרו בו אנשים משמעותיים לישוב היהודי בארץ, רופאים, חוקרים, ואנשי שם מתחומים שונים.
עד היום מהווה הרחוב פנינה של אדריכלות, ושקט בלב העיר ההומיה.
(עוד על הרחוב ובתיו בספרה הנהדר של שולמית וידריך "החברים של ביאליק")
