‏לא יאומן כי יסופר – מרכז מורשת יהדות עדן רחוב לילנבלום 5

לפני כשלוש  שנים מצאתי את  עצמי, במרכז מורשת יהדות עדן, בשוליי נווה צדק. ההיסטוריון והחוקר דניאל גולדשמידט הוא האדם המיוחד שהגה את קיום המקום, ומנהל אותו. דניאל הוא נכדם של אסתר ומשה נתנאל, אנשי עסקים, מראשי קהילת עדן, שעלו לתל אביב, בראשית המאה העשרים, והמשיכו בה את החיים היהודיים המפוארים שהביאו משם. דניאל הוא איש אשכולות ויזם מלון הבוטיק הראשון בתל אביב, אבל זה כבר לפוסט אחר…
המוזיאון נמצא בתוך מבנה מפואר שנבנה בשנות השלושים של המאה העשרים, וכולל גם בית כנסת מיוחד שנבנה על ידי המשפחה, לקהילת בני עדן בתל אביב, ותוכנן על ידי אדריכל מגידוביץ' המפורסם.
ביקרתי במקום כבר כמה פעמים עם קבוצות ובלעדיהן. הפעם הזאת הגעתי עם שני תיירים מארצות הברית, שביקשו לסייר וללמוד על תל אביב היהודית, על גווניה השונים. כך קרה שאחרי שהסתובבנו ברחבי יפו ונווה צדק, הגענו לביקור מתואם במרכז שמדבר על מורשת יהדות עדן.
היינו שלושה, והמדריכה שחיכתה לנו סיפרה לנו באהבה על המקום, ועל פרטי התצוגה השונים. עמדנו ליד קיר בו הוצגו תמונות סטילס שונות, שהגיעו מאנשי קהילת עדן, הפזורים כיום בעולם כולו. ‏תמונות של אירועים חברתיים למינהם שצולמו בעדן של טרום הקמת מדינת ישראל. ליד אחת התמונות סיפרה לנו המדריכה סיפור מרגש:
לפני כמה שבועות הגיע לביקור במקום בן של אחת מבנות הקהילה המתגוררת בארצות הברית. הבן איש עסקים, אמריקאי אף הוא, הגיע לארץ במסגרת עבודתו, ואיך שהוא הצליח להגיע גם לביקור במוזיאון. בעודו עובר על התמונות התלויות על הקיר מולו עמדנו, הוא זיהה את אמו בצעירותה, בכמה מהצילומים. הוא היה נרגש מאוד, צילם זאת לעצמו, והבטיח למדריכה הנרגשת אף היא, לברר. יום אחרי זה חזר אליה טלפונית ואישר שאמו הנמצאת בלוס אנג'לס אישרה לו כי זו אכן היא בתמונות. שמחנו לשמוע את הסיפור. לי אישית תמיד עושה טוב בלב לשמוע על סגירת מעגלים, ופגישה עם תמונה של אמך מלפני כל כך הרבה שנים, במקום שלא ציפית, היא בוודאי אירוע יוצא דופן. האמת שגם את התיירים שלי זה ריגש במיוחד, אמנם הם היו שני יהודים אמריקאיים אשכנזים לחלוטין, ללא שום קשר לעדן, אבל הסיפור היה סיפור. ‏במהלך אותו ביקור שלנו במוזיאון שהו במקום עוד שני אנשים -זוג. לא ידענו מי הם, והם התלוו לכניסה שלנו לבית הכנסת, וכן הקשיבו להסברים של המדריכה, ובכללם גם להסבר ליד קיר התמונות. זה יכול לקרות במוזיאון/ מרכז מבקרים הפתוח לקהל הרחב. כיוון שלא דיברנו בנינו, ורק הקשבנו למדריכה, אפילו לא ידעתי לומר האם הם ישראלים או תיירים.
וכאן הגיע רגע השיא.
כשהמדריכה גוללה בפנינו את סיפור התמונות, והאישה מארצות הברית… הגבר פונה אליי, ומצביע לי מאחורי גבה של בת זוגו, ומסמן לי בלחש באנגלית, זו היא, זו היא…. מודה שלקח לי קצת זמן לקלוט מה הוא סימן לי, אבל ההתרגשות של כולנו הייתה בשמיים. זו הייתה אותה האישה שתמונתה זוהתה על הקיר, ובעקבות הביקור של בנה, הגיעה אף היא לבקר, ולראות את דמותה משכבר הימים.
ואם זה לא סגירה של מעגל, אני לא יודעת מה כן. בכל מקרה האישה מאוד פרטית, אבל תמונתה המצורפת בזאת מתנוססת על רקע תמונות היסטוריות שלה ושל חבריה בעדן.

קישור לעמוד הפייסבוק

כל הזכויות שמורות ליפעת אביצדק כלפה