כדי להסביר למטיילי, את המציאות הנוכחית בענייניי שימור, כשאנחנו משוטטים ברחובות העיר אני משתמשת הרבה בביטוי "החטא ועונשו", או לפעמים במושג "אתנן" 
מה הפשט?
יזמים מקבלים זכויות בניה בשמיים, תרתי משמע, ומשלמים בחזרה לציבור באיזשהו אופן… בשכונות חדשות – היזמים והקבלנים מקימים גינות ציבוריות, וטיילות במרחב הציבורי, ואילו באיזורים ההיסטורים, הם  לפעמים מחזירים בשימור. מאז חורבנה של גימנסיה הרצליה, ותקנות השימור השונות, חלו שינויים תרבותיים, והבנות בנושא יחס למבנים היסטוריים. ואם לא נכנס עכשיו למורכבות של הנושא, ולכל אותן הפעמים שבתים/ בתי כנסת לא שומרו, ולא כובדו זכויותיהם השימוריות החוקיות-( שבטח נדון בהן בהזדמנויות אחרות) אז אפשר להגיד בפשטנות: 

שימור בדרך כלל ממומן, על ידי יזמים שקיבלו זכויות בניה בסמוך.

 לכל מגדל גבוה בשדרות רוטשילד, יש "קונסרבים" (קופסאות שימורים) מתחתיו, ואני מוכנה להסכים שאולי הביטוי החטא ועונשו אינו מדויק, והוא שיפוטי מדי , כי מי אמר שהמגדלים הם חטא? הדרך הנכונה יותר לתאר את הדבר, הוא דו קיום בין העולם העכשווי, המתקדם והנדל"ני, לנושא השימור וההיסטוריה, מין ריקוד של עבר ועתיד, כשההווה בניהם…

עד שנת 2019, הייתה דוגמא מצוינת, שעבדה בשטח, והקהל הרחב יכול היה ליהנות ממנה. (הדוגמא מופיעה בתמונות המצורפות). 

בנק דיסקונט שקיבל זכויות בניה מרובות, ברחוב יהודה הלוי פינת הרצל, התחייב מול עיריית תל אביב לשפץ ולשמר מבפנים ומבחוץ, בית מגורים בפינת הרחובות הרצל ולילנבלום, הצמוד למגדל הבנק. בית מגורים שהיה קיים מראשיתה של שכונת אחוזת בית ועבר גלגולים שונים, לאורך שנות קיומו. מה שהיה מיוחד בהסכם שבין העירייה לבנק דיסקונט, הייתה העובדה שהבנק התחייב להפוך את המקום למוזיאון, ולהעמיד אותו לרשות הקהל הרחב.

צעד מיוחד ויוצא דופן שעשה בנק דיסקונט, היה שלבד מהשימור הקפדני הפנימי, הוא בנה בתוך המבנה תערוכות קבע היסטוריות וכן כמה פעמים בשנה, תערוכות מתחלפות, בנושאים הכי מעניינים שאפשר לדמיין, כמו קריקטורות, או שמות רחובות ועוד ועוד. הבנק שילם לצוות אוצרים ומדריכים שעבדו במקום, ופתח את שערי המקום לכל מי שביקש. 

היו הרבה קבוצות מהפריפריה ומכל רחבי ישראל, שזו הייתם הזדמנות חד פעמית עבורם, לראות מוזיאון מבפנים ללא עלות.

אז מה קרה?

למה נסגר המקום במהלך 2019?

חוקית הכל היה בסדר, ולכן אף עיתון או גוף תקשורת לא הסכים לעסוק בכך… למרות שניסיתי לעניין אותם בסיפור. שומרי הסף שאמונים על טובת הציבור, שוב נרדמו בשמירה. מסתבר שלמרות שזכויות הבנייה שהבנק קיבל, הן לעולם ועד, הרי שחובת הפיצוי, וההחזרה לציבור, נתחמה חוזית בזמן. העירייה לא דרשה מהבנק להשאיר את המוזיאון פתוח יותר מעשר שנים. למה?

שאלה טובה, שאין לי עליה תשובה.

הבנק, גוף מסחרי, עם שיקולים כלכליים משל עצמו, החליט שההתנדבות הזו שנמשכה מעבר למכסת השנים לה חויב בחוזה, אינה כלכלית יותר, וסגר את שערי המוזיאון.

הכל על פי חוק, אבל הסירחון מגיע למרחקים.

הבנק בסדר גמור, הוא עומד בהתחייבות החוזית שלו. אני לא מצפה מאנשי הבנק שיגלו עודף רצון טוב ויתנדבו לתת לציבור, סכומי עתק.

מי שאינו בסדר זה ה"ציבור",  או באופן מדויק יותר האנשים שמייצגים אותנו שלא ידעו להילחם על הזכויות שלנו. 

הזכויות שהתקבלו על ידי הבנק אינן בעלות תפוגה, וכך היה אמור להיות גם מוזיאון הרצלילנבלום- פתוח לקהל הרחב, ללא תאריך תפוגה.

בכמה מעט בתים, אם בכלל, מימי תל אביב של שנות העשרים, יכולנו להיכנס, ולחוש את הסיפור והאווירה?

חבל שכל מי שאני מדברת אתו בעל פה, מסכים אתי, ורואה את האיוולת ואת העוולה,

חבל שהכל הוא רק בתיאוריה. 

במציאות, בשטח- אין מוזיאון, והציבור המטומטם, ממשיך לשלם כדברי השיר של שלום חנוך.

המוזיאון סגור אין יוצא ואין בא, ולא בגלל מגפת הקורונה….

מי יודע מה יהיה הגלגול הבא של המבנה? 

ככל שזה נראה כל הכספים הרבים שהושקעו בו כמוזיאון ילכו לטמיון, והלוואי ונתבדה….

בצילומים המצורפים מחודש ינואר 2021, רואים את המוזיאון הסגור, ואת מגדל דיסקונט המתנוסס מעליו….