בשיטוטים האינסופיים בעיר, אפשר להבחין בכל כך הרבה פרטים. כל פרט קטן יכול לספר סיפור גדול. זה יכול לקרות לי לבד, או כאשר אני עם קבוצה- ופתאום צץ או נולד סיור/ סיפור חדש.
רחוב נחלת בנימין, שהיסטורית בתחילת המאה העשרים היה שכונה בפני עצמה, עם אותו השם, הוא אחד המקומות הצבעוניים שהעיר תל אביב יכולה להציע, תמיד מספק הפתעות וחידושים.
אני משתמשת בסגנונות הבניה השונים של הבתים ברחוב, להדגים עד כמה אנשי העיר, לאורך השנים מחפשים דרך ייחודית להביע את עצמם- שילובים של השפעות מן המזרח ומן המערב… וזו דוגמא אחת קטנה, לחיפוש השפה המאפיין את העיר הזו מיום הקמתה ועד ימינו…
אנחנו רואים ברחוב גרפיטי, וציורי קיר שונים… וכל אחד מהם, בא לספר משהו. הפעם סיפורה של פינה אחת קטנה:
כמה שנים בפינה המצולמת כיכב הרצל, בעל החזון- ושם באנגלית צחה מאוד, הובהר פחות או יותר רעיון שהשתלב עם המסר המקורי והידוע "אם תרצו אין זו אגדה"…. הרצל והמסר שלו היו מספיק P.C.  עבור רוב הקבוצות שלי, גם היותר שמרניות, ושם על הרקע צולמו הרבה תמונות קבוצתיות. אתם יודעים זה היה שילוב יפה- הרחוב הצבעוני, האנשים וגם הרצלנו עם המסר מהעבר, עם טאץ' עכשוויזם. בוקר אחד התעוררה, אותה פינה ממש, למסר מעודכן. הרצל, וכוח החלום והרצון נמחקו מהקיר, ועכשיו צויירה דמות חדשה, ולידה גם אמירה אחרת. המסר החדש, המתאים מאוד למסרים האקלוגיים העכשווים, ולרוח הנושבת מחוגים רבים נגד הצריכה האובססיבית של האדם המערבי, ותרבות הצורכת את עצמנו לדעת.
קבלו את תמונת האיש (אישה?) העירום, המדושן והשמנמן…. הנותן לנו את פני הדור- בפרצוף. אנחנו זה מה שאנחנו קונים….
האמת שאני אישית די מזדהה עם הכתוב, ודי בוכה כשאני חושבת על זה לעומק (ועל זה בפוסט אחר… למי שממש יתעניין…) אבל הגוף הדשן משהו, והעירום, אפעס, כבר לא הכי P.C. לקבוצות להצטלם… מזל שבצד השני של הפינה, יש תמונה אחרת….